“האתר נגיש לפי התקן” זה משפט שמופיע בהצהרת הנגישות של כמעט כל אתר בישראל. השאלה שכמעט אף אחד לא שואל היא לפי איזה תקן בדיוק, ולתשובה יש משמעות מעשית על מה שהלקוח שלכם מרגיש כשהוא נכנס מהטלפון.
התקן הישראלי מצביע על מסמך משנת 2008
הבסיס החוקי הוא תקנות הנגישות, ובתוכן תקנה 35 מפנה לתקן ישראלי ת”י 5568. התקן הזה לא כותב את הכללים בעצמו, אלא מאמץ מסמך בינלאומי בשם WCAG ברמה AA.
וכאן הפרט שנעלם כמעט בכל מקום: החלק הראשון של התקן מאמץ את מהדורת 2.0, מדצמבר 2008. לא 2.1 ולא 2.2. הרבה כתבות ותוספי נגישות בעברית כותבים “מבוסס על WCAG 2.1”, וזה פשוט לא מדויק.
2008 היה לפני האייפון 4. הרוב המוחלט של הגולשים אז ישבו מול מחשב שולחני. מסמך שנכתב באותה שנה עושה עבודה מצוינת בדברים שלא השתנו, כמו טקסט חלופי לתמונות או ניגודיות צבעים, אבל הוא לא יכול היה לדעת שבתוך עשור רוב הלקוחות שלכם יגיעו מאצבע על מסך קטן.
אנחנו בונים לפי גרסה חדשה יותר, ובכוונה
בכל אתר שאנחנו בונים אנחנו עובדים מול WCAG 2.2 ברמה AA, שתי מהדורות אחרי מה שהחוק דורש. לא כדי להיות מחמירים לשם הספורט, אלא משתי סיבות פרקטיות.
הראשונה: 2.2 מכילה את 2.0 במלואה. כל דרישה שמופיעה בגרסה הישנה נמצאת גם בחדשה. כלומר אתר שעומד ב-2.2 עומד אוטומטית בדרישה החוקית בישראל, וההפך לא נכון. אין כאן ויתור על שום דבר, רק תוספת.
השנייה: מה שנוסף בין הגרסאות הוא בדיוק מה שנוגע לטלפון. זה לא ניואנס אקדמי אלא שלושה דברים שאתם מכירים כגולשים:
העמוד לא גולש הצדה. הדרישה נקראת reflow, והיא אומרת שבמסך צר התוכן צריך להסתדר בעמודה אחת בלי שצריך לגרור ימינה ושמאלה כדי לקרוא שורה. כל אחד נתקל באתר כזה, וכולם מניחים שזה סתם “לא מסודר”. זו דרישה בתקן.
כפתור לא קטן מדי לאצבע. גרסה 2.2 קובעת גודל מינימלי ליעד מגע. כשכפתור סגירה קטן מדי, או שני קישורים צמודים מדי, אנשים לוחצים על הדבר הלא נכון ומתייאשים.
רואים תמיד איפה הפוקוס. מי שמנווט במקלדת, ולא רק מי שחייב לעשות את זה, צריך לראות היכן הוא נמצא בכל רגע. אתר שמסתיר את הסימון הזה הופך לבלתי אפשרי לניווט בלי עכבר.
שימו לב שאף אחד משלושת אלה הוא לא “התאמה לבעלי מוגבלות” במובן הצר. כל השלושה משפרים את החוויה של כל אדם שמנסה ליצור אתכם קשר מהטלפון, וזה רוב הלקוחות שלכם.
ויש עוד סיבה, שמגיעה מאירופה
הרגולציה האירופית לנגישות דיגיטלית כבר דורשת גרסה 2.1, והתקן האירופי בגרסתו הבאה עובר ל-2.2. עסק ישראלי שמוכר או משרת לקוחות באירופה כבר נמצא בעולם הזה. גם מי שלא, מקבל כאן אינדיקציה ברורה לאן הדרישות זזות, ואין סיבה לבנות היום אתר לפי מסמך משנת 2008 כשאפשר לבנות לפי מה שיהיה נכון גם בעוד שלוש שנים.
ומה זה מחזיר, מעבר לעמידה בחוק
זו השאלה שבעל עסק באמת שואל, ויש לה שלוש תשובות מדידות.
גוגל ומנועי ה-AI קוראים בדיוק את מה שקורא המסך קורא. היררכיית כותרות תקינה, טקסט חלופי אמיתי ותגיות שמתארות את התוכן הן אותה עבודה שמשרתת אדם עיוור ומנוע שמנסה להבין על מה העמוד. אצלנו זה משמעותי במיוחד, כי התקן הישראלי הפך את מבנה הכותרות לדרישה מחייבת בעוד שבעולם היא רק המלצה. במילים אחרות, מה שהחוק מחייב אתכם לעשות ממילא הוא גם מה שמשפר את הסיכוי שמנוע AI יצטט אתכם.
החוויה בנייד מתורגמת ישירות לפניות. גולש שהעמוד גולש לו הצדה, או שלחץ על הכפתור הלא נכון כי הוא היה צמוד מדי, לא כותב לכם שהאתר לא נגיש. הוא פשוט עוזב, ואתם רואים את זה כתנועה שלא הפכה לפנייה.
ומה שלא עושים חוסך משקל. הדרך הנפוצה “לסדר נגישות” היא להדביק תוסף שמוסיף כפתור צף. הוא מוריד לדפדפן קוד נוסף, מאט את האתר, ולא מתקן את הבעיות בקוד עצמו. אתר שנבנה נכון מהיסוד לא צריך אותו, וזה גם מהיר יותר.
ואיך יודעים שזה באמת נעשה
זה החלק שהכי קל לדלג עליו. הצהרת נגישות היא טקסט שאפשר להעתיק בדקה, ובדיקה אמיתית לוקחת זמן. לכן, כשמישהו אומר לכם שהאתר נבדק, בקשו לראות מסמך: מה נבדק, באילו כלים, באילו רוחבי מסך, מה נמצא, מה תוקן, ומה נשאר פתוח.
אנחנו עשינו את זה על עצמנו. סרקנו את האתר הזה מול WCAG 2.2 AA בשני רוחבי מסך, ואז עברנו עליו גם ידנית במקלדת. הסריקה האוטומטית הייתה נקייה, והמעבר הידני מצא עוד ארבעה דברים, בהם קישור דילוג שנראה תקין לגמרי אבל לא העביר את הפוקוס בפועל. תיקנו, וכתבנו מסמך שאומר גם מה עדיין לא נבדק. זה נשמע כמו הודאה, וזה בדיוק ההפך: מסמך שמודה במה שחסר הוא היחיד ששווה משהו.
לסיכום
החוק בישראל מפנה למסמך מ-2008, ואפשר לעצור שם. אנחנו בונים לפי הגרסה מ-2023, כי היא מכסה את החוק ממילא ומוסיפה בדיוק את מה שחסר לאדם שמחזיק טלפון. זה חלק מהעבודה בכל אתר שאנחנו בונים, לא תוספת בתשלום ולא תוסף שמדביקים בסוף.
חשוב לומר: כל האמור כאן הוא מידע כללי ולא ייעוץ משפטי.
רוצים לדעת לפי מה האתר שלכם בנוי היום? בואו נדבר ↗